האייפון 10 מגיע!

הלילה יתחיל להימכר האייפון 10 בישראל. ללא ספק על הסקאלה שבין מוצר שאני צריך ומוצר שבא לי האייפון הוא אולי הסמן הימני ביותר. עכשיו, זה בסדר גמור לרכוש דברים שעושים לנו טוב בכל צורה שהיא. אחרי הכל לא באנו לעולם רק כדי לכלות את ימינו באכילה, שינה ומילוי שאר צרכינו הבסיסיים.

הסיבה שהאייפון עומד כמעט בקצה הימני של הסקאלה של צריך/בא-לי הוא השילוב בין מוצר שתכליתו לתת מענה לצרכים רגשיים ומחירו היקר (5000 שח וו.ת.פ.!). יש עוד מוצרים כאלה, חלקם חוצים גם סקאלות חוקיות ומוסריות אבל זה לדיון אחר.

עם זאת, מבחינה כלכלית כדאי להדגיש כמה נקודות:

1. מתן מענה כלכלי לצרכי בא-לי צריך להתבצע אחרי שהצרכים הבסיסיים יותר מולאו, כולל הגנות כלכליות, חסכון ליעדים לטווח ארוך ובינוני וכד'
2. חסכון ליעדי בא-לי צריך להתבצע מראש כמו לכל יעד אחר
3. אין שום צידוק לשימוש באשראי למימוש יעד בא-לי. פשוט לא.
בא-לי אייפון 10
בא-לי אייפון 10

ובנימה חברתית: אין צידוק, לא כלכלי ולא מוסרי, לא כעת ולא בעתיד, לבוא בטענות כלפי מישהו בטענת חוסר יכולת כלכלית כאשר נקודות 1,2,3 לא מולאו. כאזרח, אני רואה חוסר צדק מוסרי לדרוש קצבאות מהמדינה כאשר אני משתמש בכספים לרכישת בא-לי יקרים. כמדריך כלכלי, חשוב לי להדגיש את ההקפדה על התנהלות ואסטרטגיה כלכלית משפחתית נכונה כהכרח להצלחה בחיים הארוכים המצפים לנו.

איחולי אושר ועושר לכולנו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

למה כל כך קשה להבין את ה P3N$IA ¿

בעיני רבים בציבור, החסכון הפנסיוני הוא סוג של תעלומה, קופסה שחורה, תיבה המונחת בבוידעם ומפתחותיה אבדו. ואולם, בשנים האחרונות מתגבר הרצון לפתוח את התיבה ולהבין מה יש בתוכה. העניין נובע מכמה סיבות. התובנה המחלחלת שהחיים מתארכים, היציבות המתערערת במקומות העבודה, התקשורת שמגלה עניין בנושא ומדווחת )לעתים לעניין ולעתים פחות(, פוליטיקאים המתעסקים בנושא, רפורמות למיניהן ועוד. עם זאת, רבים נתקלים בקושי להבין את התמונה הפנסיונית שלהם. זו בעיה.

מדוע זה כך? ישנן לדעתי שתי סיבות עיקריות שאנסה לנתחן ולהציע פתרונות. הסיבה הראשונה היא מורכבות המוצרים הפנסיוניים והסיבה השניה היא השפה או הז'רגון שבו משתמשים אנשי המקצוע.

המאמר התפרסם לראשונה במגזין "הבנקאות הפרטית" בגליון ספטמבר 2017

ראשית, קצת ההסטוריה

החסכון הפנסיוני בישראל עבר כמה תהפוכות שהשפיעו על מצבו כיום.  משבר קרנות הפנסיה ההסתדרותיות, המעבר מפנסיה תקציבית לצוברת, עליית וירידת קרנם של ביטוחי המנהלים, המעבר לקופות גמל משלמות קצבה בלבד, פנסית חובה ועוד תיקוני ועדכוני חקיקה רבים. התוצאה היא שחוסכים רבים גוררים עמם מוצרים פנסיוניים בעלי מאפיינים שונים שעם הזמן הבנתם הולכת ומסתרבלת. חוסכים רבים נאלצו לבצע התאמות לחסכון הפנסיוני שלהם במהלך השנים שיצרו תמונה שנראית לעתים כמו טלאי על טלאי.

מוצר מורכב

נוסף למורכבות שהביאה ההסטוריה, החסכון הפנסיוני הנפוץ מורכב מחסכון וביטוח המשולבים במוצר אחד. בחלק הביטוחי נרכש כיסוי למקרה מוות או אובדן יכולת לעבוד. רבים אינם מצליחים לפרק את שני המרכיבים כדי להבין כמה הם משלמים על הכיסויים הביטוחיים ומה גובהם.  מצד אחד זה טוב שלחלק גדול באוכלוסיה יש כיסויים ביטוחים כברירת מחדל אך מצד שני הנתונים על ביטוחים אלה אינם תמיד קלים לפענוח.

לא כל רכיבי השכר נולדו שווים

עובד שכיר יודע שהמעביד משלם לו משכורת ברוטו, ממנה מנוכים כחוק הפרשות פנסיוניות ומסים. מה שנשאר היא ההכנסה נטו.  ואולם, עיון בתלוש השכר מראה שפעמים רבות השכר ה"מבוטח" או ה"שכר הפנסיוני" או "ברוטו לפנסיה" הוא בכלל מספר שונה. למה? ישנן סיבות רבות, חלקן מוצדקות (למשל החזרי הוצאות) וחלקן פחות (קומבינות של הסכמים קיבוציים ואחרים). התוצאה היא שלא כל השכר שלנו בהכרח יהיה זה שלפיו יחושב החסכון הפנסיוני שלנו.

השפה

הז'רגון המקצועי בו משתמשים בתחום הפנסיוני הוא אולי הדבר המעצבן ביותר. גם כאן בעיני יש שתי בעיות עיקריות. האחת, שימוש במונחים שפירושם אינו באמת מעיד על מהותם. להלן כמה דוגמאות. כספי פיצויים – כספי הפיצויים הם חלק מהפקדות המעביד לחסכון הפנסיוני. מדוע לקרוא להם בשם פיצויים? על מה הם בדיוק מפצים? נכון שניתן למשוך אותם גם לפני גיל הפרישה (למה?) אבל מי שעושה זאת נענש. עצם הכינוי של כספים אלה בשם זה גורם לרבים למשוך אותם בטרם עת ולהזיק לחסכון הפנסיוני. מוטב היה לבטל את המינוח הזה. קרן השתלמות – חוץ  ממורים, אינני מכיר מגזר שמשתמש בכספים אלו באמת להשתלמות. בקרן ההשתלמות גלומה הטבה המשתבחת עם הזמן וגדילת הצבירה בה. מוטב היה לקרוא לחסכון זה בשם אחר ולמתג אותו כחלק מהחסכון לגיל השלישי ובכך לדכא את המנהג להשתמש בקרן ההשתלמות לשיפוץ המטבח. היה גם נחמד לו תקרת ההפקדה השנתית היתה גדלה אבל זה לדיון אחר.  ביטוח המנהלים – ביום בו החל להפריש לי המעביד את כספי התגמולים בביטוח מנהלים הרגשתי כאילו קבלתי קידום והצטרפתי להנהלת החברה. לאחר כמה שנים הבנתי שזה לא באמת הפך אותי למנהל. חבל.

הבעיה השניה היא שימוש במונחים ביטוחיים, משפטיים, כלכליים וסתם פרי המצאתם של חברות הביטוח. רבים מהמונחים אינם מוכרים לאזרח הפשוט. למרות הרפורמה שחייבה את חברות הביטוח והגמל להנפיק דוחות סטנדרטיים וקריאים למשתמשים, עדיין השימוש במינוחים מקצועיים רווח מאד. מה למשל אמור חוסך להבין משורה בדוח השנתי כמו "אור 1 – ריזיקו מתחדש"? בדוחות של חברות הביטוח ישנם מונחים נוספים המקשים על ההבנה. מי שטורח לעיין בפוליסת ביטוח המנהלים עצמה, מגלה מורכבויות נוספות.

אור 1 ריזיקו מתחדש - WTF ?

מי שיגיע ליעוץ פנסיוני לקראת פרישה מהעבודה יגלה עולם חדש ומבלבל של מינוחים מיסויים ונוסחאות שגם הם תוצאה של אין ספור תקנות ותיקונים. קצבה מזכה, קצבה מוכרת, הוון קצבה, פטור מדורג, נוסחת הקיזוז, היוון בפטור, מענק פטור, תיקון 13, סעיף 14, תיקון 190, טופס 161 ועוד ועוד. מעטים מכירים את הנושא לפרטיו ועוד פחות מסוגלים להסבירו לחוסך המצוי.

מה החוסכים יכולים לעשות?

נכון להיום, אין כנראה מנוס מלהשקיע זמן וללמוד להתיידד עם החסכון הפנסיוני שלנו. זו השקעת זמן שתשתלם לנו. על אף כל מה שנכתב לעיל יש היום הרבה חומר זמין באינטרנט כולל בלוגים איכותיים המסייעים לפצח את האניגמה.  ככל שנחזק את הידע והבטחון העצמי, נכיר את הז'רגון ונבין את מנגנוני החסכון והביטוח כך גם נוכל להמשיך לשאול שאלות ולדלג מעל משוכות שבלבלו אותנו עד כה.

בנוסף, ככל שמתקדמים לתוך המאה ה-21 צריך להיות ברור (במיוחד לצעירים) שהחסכון הפנסיוני אינו יכול להיות מקור ההכנסה היחיד לגיל השלישי בהנחה שרוצים לשמור על רמת חיים יציבה. יחס התחלופה (עוד קצת ז'רגון – היחס בין השכר לאחר הפרישה ובין זה שלפניה) הולך ויורד עם השנים ומחייב הכנת מקורות הכנסה נוספים לשליש השלישי. את אלה צריך לתכנן ולבנות מבעוד מועד, כמה שיותר מוקדם, כדי שישביחו עם השנים.  מי שלא בונה אסטרטגיה כלכלית עד גיל 100 מסכן את עצמו ואת משפחתו.

מה השלטון יכול לעשות?

הייתי שמח לראות כמה מגמות:

עדכון הטרמינולוגיה (פיצויים, קרן השתלמות וכד' כפי שכבר הזכרתי) ותרגום הז'רגון.

עידוד, יצירה והצגה של פתרונות פנסיוניים פשוטים וקלים להסבר עם אבחנה בהירה בין חסכון לביטוח, מסלולי פרישה פשוטים, ומצג נתונים נהיר ובהיר.

היפטרות מכל נוסחאות המס המסובכות. יש הרבה צדק הן כלכלי והן חברתי בכך שבשליש השלישי של החיים, ההכנסה, במיוחד מחסכונות הפנסיה הקלאסיים, תהיה פשוט פטורה.  על הממשלה לעשות עבודת בדיקה כמה מס תפסיד, מה תרוויח בתמורה וכיצד ניתן להשלים את הפער (אם ישנו). למנגנונים פשוטים יש ערך רב ולו משום פשטותם. חברה חוסכת היא חברה בריאה, יציבה ועצמאית הנזקקת פחות לסיוע מהשלטון. גם לפוטנציאל ההורשה של כרית בטחון כלכלית העוברת בין הדורות יש ערך רב בעיני. כמו שלכל אחד יש אחריות ליצירה וישום של אסטרטגיה כלכלית אישית ארוכת טווח כך גם לשלטון יש אחריות לבנות אסטרטגיה כלכלית חברתית המותאמת לצרכי המאה ה-21. אנו רואים ניצנים לכך ברפורמות הפנסיוניות מהשנים האחרונות אבל יש עוד מה לעשות, במיוחד בהנגשת הפתרונות לקהל הרחב, בחינוך פיננסי, בהנגשת ייעוץ בנושא לכל שכבות האוכלוסיה, בעידוד חסכון ועוד. תנאי בסיסי לכך הוא היותם של הפתרונות פשוטים גם במחיר ויתור על הנדסת יצירות פיננסיות סופר-אופטימליות. כדברי המשורר:
Keep It Simple Stupid.


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

לספסל הלימודים באמצע החיים

מי ששמע את ההרצאה שלי "לחיות עד 100" על מהפכת הגילאים ועל התנהלות כלכלית במאה ה-21 יודע שאחד הכוחות שניפצו את המודל הכלכלי משפחתי מהמאה ה-20 הוא התיישנות הידע. רבים כבר מבינים שרענון ידע באמצע החיים הוא הכרח אולם מעטים מיישמים זאת, משיקולים שונים.

עבדכם הנאמן בילה את הקיץ האחרון בקמפוס הטכניון בתל אביב בתכנית נסיונית לרענון מהנדסי תכנה מבוגרים. תכנית כזו, שהיא חשובה מאד ואני תקווה שתצליח ותתבסס, היא בבחינת מאוחר מדי. רוב משתתפי התכנית היו אנשים שנפלטו באמצע החיים ממקום העבודה (כן, גיל 45 זה לא גיל פרישה חוץ מאשר בכמה מקומות עבודה איזוטריים) והתקשו לחזור. על העיוות הגילאי בשוק ההיטק הישראלי כתבתי מאמר בעבר. חוץ מההי-טק ישנם מקצועות הולכים ומתרבים בהם הידע מתיישן מהר ולכן הרעיון של ביקור באוניברסיטה כאירוע חד פעמי בחיים, גם הוא כבר לא מתאים במאה ה-21. אנשים רבים שלמדו באקדמיה לפני 20 או יותר שנה, גם אם יש להם תארים מתקדמים, גאים לכתוב זאת בקורות החיים וחשים גאווה גדולה. ואולם, בשוק התעסוקה הנכס הזה הוא כמו בגד שיצא מהאופנה, הוא כבר לא מעניין. קצב ההתפתחויות המדעיות והטכנולוגיות, כמעט בכל תחום בחיים, הוא היום כזה שכל תחום עובר יותר ממהפכה אחת בפרק זמן של חיים של אדם.

המסקנה היא ברורה, כמעט כל אחד חייב לחזור לספסל הלימודים כדי לתחזק את הקריירה שלו. מוטב לעשות זאת בצורה מתוכננת כחלק מהאסטרטגיה הכלכלית המשפחתית. יש להקצות לכך את שני המשאבים החשובים: זמן וכסף.

ספסל הלימודים
ספסל הלימודים
מעבר לערך המוסף בתחזוק הקריירה יש ללימודים באמצע החיים יתרונות נוספים:

יציאה מהשגרה
קשרים עם אנשים חדשים והרחבת ה network המקצועי שלי
זה מעניין!
סלילת אפשרות לשינוי קריירה (למשל החלפת תחביב למקצוע) רצוני או כפוי
חיזוק הבטחון העצמי

איך לעשות זאת נכון?

אם אתם שכירים, שיחה עם הבוס על האפשרות של פיתוח מקצועי. הציעו אפשרויות.
יש היום הרבה תכניות המתאימות לאנשים עובדים
דאגו להקצות לכך מקור מימון. אם השדרוג המקצועי גם ישדרג את הכנסתכם יש הגיון כלכלי לקחת לשם כך הלוואה.
לא עובדים? חפשו מקורות סבסוד (לשכת התעסוקה, תכניות בתמיכה ממשלתית להכשרה מקצועית ועוד). את הזמן כבר יש לכם – נצלו אותו.
בני זוג – אנא תמכו בבן הזוג הלומד. זה חשוב לעתיד המשפחה.
תכננו מראש מה תעשו עם הידע החדש. תתקדמו בעבודה הנכחית? תחפשו שינוי?
התעדכנו בדרישות שוק העבודה. האם ישנן התמחויות נדרשות אשר במאמץ לא רב אתם יכולים לשדרג עצמכם אליהן?

לסיכום,

אל תתנו לידע המקצועי שלכם להתיישן. השקיעו משאבים לעדכן אותו. זה חשוב, זה בריא לנפש וזה תורם ליציבות והבטחון הכלכלי שלכם. בהצלחה!


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

קחו אחריות על ארבע אבנים

השבוע היתה מחאת הנכים בכותרות. לא אביע עליה או על תוצאותיה את דעתי כאן. עקבתי אחרי המחאה ואחרי אחרים שכתבו והגיבו עליה. מעבר לדיונים הרבים בתקשורת ובזירה הפוליטית שרובם היו שטחיים, חזר מוטיב אחד בצורה דומיננטית שאותי מאד הדאיג. יש ציפיה בחלקים גדולים בציבור שהממשלה תחלץ אותו מכל צרה. זה יכול להיות בג'ונגל בדרום אמריקה, בחוסר יכולת לשלם את המשכנתא, כשנשרף הבית, בהסתבכות רפואית, בהסתבכות כלכלית ואפילו חלילה באריכות ימים.  יש לא מעט שמאמינים בכך כי הם גדלו על המוטיבים הללו. אולי זה השירות הצבאי שבעטיו אנו מרגישים שכף הזכות שלנו תמיד מלאה ואולי אלה קורבנות אחרים שהקרבנו למען המולדת מבחירה או שלא. יש לא מעט, פוליטיקאים בעיקר, הניזונים מליבוי האמונה השגויה הזו ובכך משעבדים את עתיד תומכיהם ועתיד החברה כולה. צריך להגיד בקול רם: גם אם זה היה נחמד לו היה גוף כלשהו שמחלץ אותנו מכל צרה, הוא לא באמת קיים. נכון שיש ציפיה סבירה מהממשלה לספק לנו שירותים שונים כמו ביטחון, בריאות, רווחה, חינוך וכד' אולם שירותים אלה מוגבלים ואוניברסליים. במילים אחרות לא ניתן לצרוך אותם ללא הגבלה. יתרה מזאת, כל צריכה לא הכרחית של שירותי ממשלה בהכרח מקטינה את יכולתם של אלו שבאמת נזקקים להם לצרוך אותם.

איך כל ההקדמה הארוכה הזו קשורה לכלכלת המשפחה? ובכן, החיים הכלכליים במאה ה-21 מחייבים כל אחד לתכנן את חייו הכלכליים. החובה הזו היא תוצאה בעיקר של התארכות תוחלת החיים מחד ומורכבות החיים הכלכליים בחברת השפע מאידך. עכשיו, המשפט החשוב שכל אחד צריך לזכור:

חוסר תכנון והיערכות כלכלית ארוכת טווח משמעה סכנה לחיי עוני בשלב כלשהוא בחיים
הסבר:

במאה ה-21 תוחלת החיים תחצה את המאה שנה. החיים ארוכים בהרבה מהחיים במאה ה-20. בנוסף, היחס בין שנות העבודה בהם ייצרנו הכנסה שוטפת ושנות הבטלה קטן משמעותית. על כל משפחה להיערך כלכלית לארבעה מצבים שהשלכותיהם הכלכליות משמעותיות. נקרא להן ארבע האבנים הגדולות שכל משפחה צריכה לשים בצנצנת הכלכלית שלה לפני כל דבר אחר.

זקנה – כשלושים שנה של חיים ללא הכנסה מעבודה לאחר הפרישה

מצב סיעודי – מצב פיזי שבו אדם זקוק לעזרת הזולת לביצוע פעולות יומיומיות

הסתבכות רפואית – מחלה קשה, נכות, צורך בטיפול רפואי יקר, אי יכולת לעבוד

שינוי לרעה במצב כלכלי – אבדן הכנסה מפיטורין או מוות, הסתבכות בהלוואות, צריכת אשראי מופרזת וכד'.

ארבעת המצבים הללו אינם נדירים אך אי מוכנות להם יכולה להביא להדרדרות כלכלית ולעוני במהרה ובקלות. האם הממשלה צריכה לחלץ אותנו ממצבים אלה והאם היא יכולה? התשובה פשוטה. לממשלה סכום כסף מוגבל ולכן היא צריכה לחלקו בתבונה. דרישה ממנה

4 אבנים גדולות

להגדיל הוצאה בתחום אחד תחייב הקטנה בתחום אחר או גבית מיסים נוספת. האזרח אינו יוצא מרווח מזה. לכן, מוטב לכל האזרחים, כעיקרון, לא לבסס את האסטרטגיה הכלכלית שלהם על סיוע ממשלתי. ממשלה אינה חברת ביטוח. בנוסף, ככל שפחות אזרחים יצרכו שירותים וקצבאות, כך אלה שבאמת זקוקים להם יקבלו שירותים איכותיים יותר. זהו צדק חברתי.

 

עכשיו, כיצד מטפילם בארבע האבנים הגדולות שמנינו?

זקנה – עוקבים ומתיידדים עם ההפקדות הפנסיוניות שלנו (שכירים ועצמאים כאחד) וחוסכים ומשקיעים עצמאית לעת זקנה מעבר לתכניות הפנסיוניות. לא מושכים פיצויים במעבר בין עבודות. זכרו, שלושים שנה (אולי יותר) זה הרבה זמן.

מצב סיעודי – רוכשים ביטוח (לפחות לחמש השנים הראשונות) ו/או מקצים סכום כסף מחסכונותינו ליעד זה (כחצי מיליון שח). מקפידים על תזונה בריאה ופעילות גופנית.

הסתבכות רפואית – רוכשים ביטוח אובדן כושר עבודה איכותי (לרבים יש דרך ביטוחי מנהלים)  או ביטוח נכות (לרבים יש דרך קרן הפנסיה). מבטחים כנגד קטסטרופות רפואיות (ניתוחים בחו"ל, תרופות יקרות וכד'). מקפידים על תזונה נכונה ופעילות גופנית.

פיטורין, הסתבכות כלכלית או מוות– כל משפחה צריכה שיהיה לה סכום כסף בחסכון המיועד לכיסוי הכנסות של שנה כאשר אין הכנסה מעבודה. יש לחסוך לכך מראש. יש להיות מוכן תמיד להחלפת מקצוע או עיסוק על ידי לימוד והכשרה עצמית ועל ידי רענון הידע והכישורים. כל מפרנס במשפחה צריך ביטוח חיים שיכסה את פרנסת המשפחה התלויה בו למקרה שחו"ח ילך לעולמו בטרם עת. לבסוף, יש להמנע מצריכת אשראי לכיסוי הוצאות שוטפות. ככלל משפחה אינה זקוקה לאשראי כלל למעט שני יוצאים מן הכלל: משכנתא (לדירה ראשונה) והשקעה בהכשרה ושיפור היכולות המקצועיות.4 אבנים

לסיכום

זה לא מסובך. לפעמים זה דורש שינוי מחשבה, אבל זה מאד חשוב. טיפלתם בארבע האבנים הגדולות? בשאר האבנים יהיה לכם הרבה יותר קל.


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

סל קניות לחג – יש דבר כזה?

כמדי שנה, לקראת החגים מופיעות בתקשורת כתבות תחקיר על ה"סל" הזול ביותר לחג. הייתי חייב לכתוב על זה. לממהרים, אמ;לק: 1) אל תאמינו 2) רמי לוי מנצח 3) אין כזה דבר

הסברים

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת דוח תקופתי הנקרא סקר הוצאות משקי בית. על פי סקר 2015 ההוצאה הממוצעת של משק בית על מזון היא כ 2500 שח בחודש. עיתון ידיעות פרסם השבוע תחקיר על העגלה הכי שווה אלא שהפעם נראה כאילו בעגלה נרכש כל הסופר, אחרת לא ברור כיצד הגיעו לסך של כ 2500 שח. יכול להיות שרצו לבדוק מגוון גדול יותר של מוצרים כדי לדייק בבדיקה אולם אז כבר לא מדובר בסל לחג. הבעיה עם הכותרת של הכתבה היא שמה שנראה חריג היום הופך נורמטיבי מחר. קניה בסופר לא צריכה לעלות כמו חופשה בחו"ל. אם בוחנים כתבות קודמות רואים סלים יותר צנועים אם כי גם לא קטנים.

אז מה הסיפור של סל הקניות לחג? מדובר בשילוב של כמה גורמים שמשפיעים על כמות הכסף שאנו מוציאים בקנית מזון לחג.

ראשית, חגים הם הזדמנות למפגש משפחתי וחברתי אשר נסוב סביב השולחן, כלומר הוצאה גדולה יותר על מזון. ארוחה חגיגית משמעה יותר בשר ודגים שהם מוצרי המזון היקרים ביותר וכמובן יין. מצד שני, מי שמארח אמור גם להתארח כך שתיאורטית ההוצאות אמורות להתקזז J

שנית, בחגים עולה הביקוש בחנויות המזון. על פי סמסטר א' בכלכלה, כשהביקוש עולה כך גם המחירים.

שלישית, לכל חג מוצרים ייחודיים לו. דבש בראש השנה, מצות ומיץ ענבים בפסח, נרות בחנוכה, פירות יבשים בטו בשבט וכיו"ב. אלה מוצרים שעם בוא החג הביקוש להם קשיח כלומר לא מושפע מתנודות במחיר, גם אם הוא עולה.

רביעית, אוירת החג וההתרגשות משפיעות גם על השיקולים הכלכליים ועל ההצמדות לכללי היום יום, לא תמיד לטובה.

מה עושים?

מתעלמים מהרעש התקשורתי. הסל לחג הוא הסל שאתם מרכיבים על פי הרשימה האישית שלכם. הוא ייחודי למשפחה שלכם כי אין סל סטנדרטי (לפחות בינתיים).

נצמדים לכללים הרגילים בעת קנית מזון: רק עם רשימה, ללא ילדים, לא בשעות העומס, המנעות ממבצעי צריכת יתר, התכופפות למדפים הנמוכים, לא כשרעבים וכד'.

בחגים יש יותר זמן פנוי. זה אומר שאפשר יותר לבשל בבית, גם יותר בריא וגם יותר זול. אפשר להיעזר בבני המשפחה ולשפר את כישורי הבישול שלכם ושל הילדים, זה רווח גם לימות החול J

לזכור לתקצב את החגים כחלק מתקציב ההוצאות השנתי. חגים אינם באים בהפתעה וכמובן שאינם מצריכים לקיחת אשראי (בשום פנים ואופן).

לסיכום

שתהיה לכולנו שנה טובה, עם המשפחה והחברים, עם פחות עיתונים ועם שקט ויציבות כלכלית.

נ.ב. למה רמי לוי תמיד מוביל? כי הוא יודע אילו מוצרים בודקים ב"סל המדגמי". זה לא מסובך, הם חוזרים בכל חג.


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הגנה על עובדים – השוואת שני מקרים

שני מקרים של מאבקי עובדים בשבוע אחד גרמו לי לכתוב.

כידוע, אני לא חובב של ההסתדרות וכל מי שפועל בשיטותיה. כבר כתבתי בעבר שמדובר בארגון מושחת, נקודה. ארגון שכופה מס על חבריו ומסרב בתוקף לשקיפות הוא מושחת עד שיוכיח אחרת.

ואני גם לא חושב שיציבות תעסוקתית היא מטרה מקודשת ולכן כל קומבינות הדבקת עובדים לכיסאותיהם לנצח פסולות בעיני. אנו חיים במאה ה-21 שבה דינמיות תעסוקתית ושינויי תעסוקה וקריירה הם נתון שצריך לחיות איתו.

לבסוף, אני סולד מועדי עובדים שנזעקים כל פעם שסתם מזיזים להם או לידם את הגבינה ובזעקתם מפריעים לפעילות העסקית של המעסיק שלהם (ובסוף מוכנים להזזת הגבינה תמורת פיצוי כלשהו).

לכן, לא הופתעתי כשנציג הועד של בנק איגוד פרץ לתקשורת והכריז על סכסוך עבודה בשל הכוונה להעביר את הבעלות של הבנק לגוף אחר. הרי הנהלת הבנק ברוב חוצפתה העסקית לא בקשה לכך אישור מנציג הועד (אף שלא הוזכרה פגיעה כלשהיא בתנאי העובדים). ומי קפץ ונזעק לעזרה לעובדי הבנק? ההסתדרות כמובן.בנקאי

התסריט ידוע. בסוף עובדי בנק איגוד יקבלו איזה צ'ופר נוסף לשכרם וישתקו. כך קרה כבר בעבר.

עד כאן הכל שגרתי, לצערנו.

אבל אז תפסה אותי כותרת אחרת כמעט באותו היום, של פגיעה בעובדים במקום אחר. עיריית באר שבע החליפה את קבלן מטאטאי הרחובות שלה וגרמה באופן עקיף לפיטורי מאות עובדים.

במה שונה מקרה זה מהמקרה של עובדי בנק איגוד?

בבנק איגוד לא פיטרו ולא פגעו באף אחד ובכל זאת הוכרז סכסוך עבודה

למטאטאי הרחובות לא נחלצה ההסתדרות לעזור (למה לא לעזאזל???) והם הולכים הביתה בשקט וכנראה יהיו נטל על תשתיות הרווחה

החלפת בעלים של עסק לא אמורה לגרום לפיטורי עובדים וברור שאין סיבה שהחלפת קבלן נקיון תגרום לכךstreet sweeping

אולי הדבר המשותף היחיד הוא שבשני המקרים אין הגיון. בשניהם יש מפסידים. גם כלכליים.

עסק שיש בו ועד מיליטנטי שרואה את הנהלת העסק כאויבתו אינו יכול להצליח עסקית ויפסיד.

גוף (במיוחד שלטוני) שגורם לפיטורי עובדים (גם אם לא ישירים) לא בגלל שלא צריך אותם אלא כתוצאה מהחלפת מכרז מפסיד בגדול כי עובדים מפוטרים בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי יהפכו לנטל כלכלי דרך דלתות מחלקות הרווחה ולכן גם פה יש הפסד לכולם.

מה עושים?

אפשר פשוט לחשוב בהגיון. אפשר להכניס למשל תנאי במכרז החלפת קבלן (מאותו סוג של שירות) המחייב העסקת מרבית עובדי הקבלן הקודם, כמובן בתנאי שאותו השירות הניתן עד כה ממשיך על ידי הקבלן החדש. אפשר גם להכניס קצת חמלה ולא רק שיקולים כלכליים. שיקול דעת אינה מילה גסה.  זו הציפיה שלי מעיריית באר שבע ומגופים אחרים שמידי פעם מחליפים קבלן (וזה בסדר גמור להחליף קבלנים). ומה הציפיה שלי מההסתדרות? אין לי.


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

מה לעשות עם כל הדואר

מה עושים עם כמויות הניירת המגיעות אלינו בדואר?

מאז שבני האדם הפסיקו לכתוב מכתבים אישיים אחד לשני (חבל) כמעט כל הדואר המגיע אלינו הוא דואר רשמי כלשהו. מהבנק, מחברת הביטוח, מספקי השירותים, מקרן הפנסיה, ממס הכנסה, מחברות האשראי ועוד. ככל שחיינו משתכללים כך אנו בקשר עם יותר גופים מסחריים ושלטוניים.

יותר מדי דואר
זהירות! סכנת טביעה!

כמות הדואר החודשית המגיעה למשפחה ממוצעת היא כמעט כמו של משרד קטן. זה מבאס לא מעט משפחות.

אצל חלקן הדואר כלל לא נפתח ונערם לו במקרה הלא-טוב או לעתים נזרק או אובד במקרה הממש-לא-טוב. זו בעיה. מה עושים?

ניהול כלכלת המשפחה הוא באמת כמו ניהול עסק קטן ולכן לא ניתן להמנע מהעבודה המשרדית הכרוכה בכך.

 אין לי דרך לכתוב זאת אחרת. זו עבודה שחייבים לעשות גם אם היא מעצבנת.

אחת מהאקסיומות בכלכלת המשפחה היא ש:

כל דבר בחיים קשור לכסף ולכן מי שלא מנהל את הכסף לא מנהל את החיים.

לאחר שהפנמנו את התובנות עד כה אני רוצה לתת כמה טיפים כדי לטפל ביעילות בדואר ובמסמכים מבלי להפוך את המטלה הזו למשרה מלאה.

טיפים:

מגדירים מי בבית אחראי על הטיפול בניירת (אפשר לחלק את המטלה בין בני הזוג)

מגדירים מקום בבית לאכסון קלסרים של ניירת ולפחות 3 מגשיות לניירת בטיפול

מכתבים המגיעים נפתחים ביום הגעתם ומונחים במגשית דואר חדש

אחת לשבוע (ביום קבוע ביומן) בעל התפקיד ממיין את הדואר לשני סוגים: לטיפול ולתיוק. באותו היום עוברים על הדואר לטיפול ומטפלים במה שניתן (תשלומים למיניהם או פעולות אחרות). מה שדורש המשך טיפול נשאר במגירת הטיפול ומטופל במהלך השבוע. מה שסיים טיפול עובר למגשית התיוק

אחת לחודש לפחות (לקבוע ביומן) מתייקים את כל הניירת הממתינה לתיוק בקלסרים המתאימים.מגשיות לניהול הדואר

כיצד לתייק וכמה זמן לשמור מסמכים?

הטבלה להלן הינה בגדר המלצה. אין היא מחייבת ואפשר להשתמש בה כקו מנחה ולהתאימה לצרכי המשפחה שלכם.

טבלת המלצות לתיוק מסמכים בכלכלת המשפחה

סיכום

מעטים הנהנים מהעבודה המשרדית הכרוכה בניהול כלכלת המשפחה. עם זאת, הסדר הנובע ממנה גם מביא ערך כלכלי וגם מונע צרות, הסתבכויות ובזבוז זמן מיותר כאשר צצה בעיה מול אחד הגופים. כמות ההשקעה הכרוכה בהרגל הזה אינה דרמטית וכאמור, ערכה רב. בהצלחה!

 


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.


 

על מה משלמים פה?

על מה משלמים כשקונים דברים ומה באמת יש במוצר שלי?

בחברת השפע בה אנו חיים, יותר ויותר עקרונות כלכליים קלאסיים מוחלפים באלו של הכלכלה ההתנהגותית. הכלכלה ההתנהגותית היא תחום מרתק. ככל שהעולם הסובב אותנו הופך ממוסחר (כולל הפיכתנו אנו למוצר מדף של חברות רבות) כך גוברים האלמנטים ההתנהגותיים והשפעתם על החלטותינו הכלכליות. השפע והתחכום מקשים על בחינה רציונלית של מוצרים ועל השוואתם, במיוחד ברמה הפונקציונלית. באם נרכוש מוצר העונה על הצרכים שלנו אבל גם על צרכים אחרים שלא נחוצים לנו נשלם יותר. כמובן שמטרת הצד השני היא להשפיע עלינו לעשות זאת ולהפוך מוצר יקר ל"סטנדרטי" תוך העלמת אפשרות הבחירה במוצר זול יותר (זוכרים את הפוסט על הלחם האחיד הפרוס?). כמי שעוסק בכלכלה מעניין אותי לבחון מה מרכיבי העלות בכל מוצר או שירות שאני רוכש ועד כמה הם נחוצים לי.

בואו נבחן כמה דוגמאות אקראיות.

טלפון סלולרי "חכם". מדובר במוצר שיותר נכון לקרוא לו מתוחכם מאשר חכם. מוצר שעמוס לעייפה ביכולות, חלקן נחוצות וחלקן לא. בנוסף, חלק גדול מהיכולות מוצגות בשפה שאינה ברורה למשתמש הרגיל (למשל צ'יפסט מסוג Qualcomm MSM8926 Snapdragon 400  ) כתוצאה מכך ההשוואה בין מוצרים קשה וגם היכולת לדעת האם המוצר עונה על הצרכים שלי (לשוחח בוואטסאפ עם חבריי) מאותגרת. בנוסף, את המוצר על שלל תכונותיו הבלתי מובנות, עוטפת מעטפת שיווק אגרסיבית מוכוונת רגש. די לראות את כמות ילדי האייפון ב 4000 שח כדי להבין את הצלחת השיווק והמרחק הרב מהחלטה כלכלית רציונלית. הרי ישנם בשוק מכשירים עם תכונות מקבילות ברבע מחיר.

מוצרים פשוטים ובסיסיים העטופים כמוצרי אופנה או מוצג. אביא שתי דוגמאות: משקפיים הן מוצר מאד פשוט מבחינה פונקציונלית. נכון שיש עדשות יותר יקרות כמו מולטיפוקל אך בסך הכל מדובר במוצר בסיסי. עם זאת מסתבר שהדבקת מותג על המוצר יכולה להעלות את מחירו. עובדה שאת רוב המשקפיים הממותגים בעולם מייצרת חברה אחת שנקראת Luxottica תחת הסכמים עם בעלי המותג הרלוונטי. הידעת?
שיטה נוספת היא לקחת מוצר פשוט ולהוסיף לו מעטפת של דמויות אופנתיות. מאד נפוץ במוצרים שילדים משתמשים אך לא רק. הנה דוגמא (גילוי נאות – שני הזוגות נרכשו במשפחתי):

בכמה יקר הזוג השמאלי מהימני למרות היותם זהים לחלוטין מבחינת יכולות ואיכות? פי 9 !! יש שיאמרו שיש לזוג השמאלי גם פונקציה אופנתית, בכל זאת מראהו של אביזר לבוש הוא תכונה חשובה ביותר. נכון. אשיב כי במקרה זה כף הרגל דורכת על כל הצד האופנתי וחוסמת את ניראותו. עם שלגיה הסליחה.

שיווק מוצר בסיסי ופשוט כמוצר עם אופי ייחודי. גבינה לבנה למריחה (500 ג') עולה כ 9 שקלים ואילו לבּנה עולה כ 16-21 שקלים לאותה אריזה. את הגבינה הלבנה אכלנו בצבא יחד עם הלחם האחיד ומכאן מעמדה החברתי הנמוך (ג'ובניקית) ואילו הלבּנה היא יעני מוצר אוריינטלי ומיוחד (זה ההסבר היחיד שחשבתי עליו). בסופו של דבר, ולמיטב ידעתי הגבינתית המצומצמת, לבּנה קל להכין לפחות כמו גבינה לבנה. לא מצאתי הסבר אחר לפער המחירים. ברגע שמוצר מתחפש לו למוצר לא בסיסי אפשר לגבות עליו כל מחיר.
זה מזכיר לי את הקרמבו הישראלי מול בן דודו ראס-אל-עבד (رأس العبد) הפלסטיני. אותו מוצר רק פי 2 עד 3 יקר יותר בישראל.

מרכיבי חוסר תחרות. כאלה יש הרבה במדינתנו וזה מעצבן. נתמקד שוב בענף המזון. הענף עמוס בקרטלי שיווק של ירקות, חלב ומוצריו, בשר, משקאות ועוד. בנוסף ישנן הגבלות יבוא ישירות ועקיפות וכן מספר קטן של רשתות שיווק גדולות. עם זאת, הפיל שבחדר הוא הכשרות. כשרות גם מוסיפה למחיר המוצר וגם ממזערת יבוא שכן משגיח הכשרות הישראלי צריך להיות מוטס למפעל בחו"ל על חשבון היבואן. גם כאן, הגרסה היקרה (הכשרה) והמתוחכת הפכה לסטנדרט. הצרכן רגיל לכך שמוצר כלשהו עולה כך וכך ולא מוחה על כך. לו היו מאפשרים במרכול לרכוש יוגורט מיובא מחו"ל באיכות זהה לישראלי אך ללא חותמת בד"צ בטוחני שמחירו היה זול בהרבה. כל מי שמכתת רגליו לסופרמרקט ממוצע באירופה נדהם מפערי המחירים. כשיש פער בין גיאוגרפיה אחת לאחרת מתבקש יבוא ללא חסמים של סחורה מהגיאוגרפיה היקרה. חסם גדול בישראל הוא ה"סטנדרט" של כשרות ברשתות השיווק, והן המרוויחות מכך. הנה דוגמאות:

יוגורט מארץ הקודש יקר בהרבה מבן דודו באירופה
יוגורט מארץ הקודש יקר בהרבה מבן דודו באירופה
מינוז צבר מול חברו האירופאי
מינוז צבר מול חברו האירופאי

מה עושים?

בפן הפרטי – מבינים שצרכנות מתוחכמת שווה כסף. לומדים להכיר ספקי מוצרים המספקים את מה שאנחנו צריכים ללא שכבות של מה שאנו לא צריכים. מתעדפים קמעונאים קטנים או רכישה ישירה מהיצרן (או מחו"ל) כי אלה מתחרים בקרטלים וברשתות (כתבתי על כך בפוסט הקניונים). לומדים טווחי מחירים של מוצרים שאנחנו קונים לעתים קרובות. עושים חקר פונקציונלי למוצרי חשמל או מוצרים מורכבים. משוחחים עם הדור הצעיר על עלויות של מותגים ומשמעותן.

בפן החברתי – מביעים דעה בעד שבירת חסמי תחרות כולל אלו המתיימרים להגן על השוק המקומי. מעודדים כל מי שפועל למען שקיפות בנושאים הקשורים לעלויות המחיה. פועלים לשבירת פרדיגמות שתוצאתן יוקר מחיה מיותר. סולדים ממיתוג לשם רווח קל ומעודדים צריכת מוצרים חסרי מיתוג.

לסיכום

צרכנות נבונה זו פרקטיקה מומלצת לכל משפחה. קצרה היריעה בפוסט זה לפרוש את כל הטיפים בנושאי צרכנות נבונה. עם זאת, כשם שהשיווק מסביבנו הופך מתוחכם כך עלינו לחדד את חושי הצרכנות שלנו ולהפוך מתוחכמים בתגובה. יוקר המחיה הוא תוצאה של הרבה דברים שקורים כי אנחנו פשוט מקבלים אותם ולא מוחים, לא שואלים או לא מחפשים אלטרנטיבות. צרכנות מודעת גוזלת אולי אנרגיה אבל חוסכת כסף.

 


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

ארץ זבת חלב וליסינג

תופעת הליסינג (החכר) לכלי רכב בישראל אינה חדשה. לאחרונה היא צוברת תאוצה והופכת פופולרית אצל משקי הבית מה שמחייב ניתוח מזווית של כלכלת משפחה.

רקע היסטורי (הממהרים מורשים לדלג)

תופעת הליסינג אינה חדשה בישראל. כבר בשנות ה 70 החלו גופים עסקיים לספק שירותי מימון מותאמים לרכב ולאחר מכן גם עסקאות החכרה מימונית ותפעולית. בשנות ה-90 רווחה התופעה של רופאי שיניים, עורכי דין ושאר עצמאים מכל הסוגים שנסעו על ג'יפים חדישים כששהוצאה היתה כולה מוכרת למס דרך עסקת החכרה תפעולית. לאחר שרשויות המס הטילו הגבלות על אפשרויות ההכרה במס התופעה האטה אך פרצה שוב בתחילת המאה כאשר חברות היי-טק גדולות, ולאחר מכן גופים אחרים במשק, החכירו ציים גדולים של רכב שניתן לעובדיהם בעסקאות, שלעיתים מומנו בהשתתפות העובד ולעתים נתנו כהטבה לעובדים במימון מלא של המעסיק. המעסיקים נהנו מהפחתת עלויות שכר ומהכרה במס על הוצאה מבלי לפגוע במסגרות האשראי שלהם. כאמור, גם לעסק קטן, האפשרות להכרה בהוצאה של שימוש ברכב ואי העמסה על מסגרת האשראי היו תמיד שני מרכיבי המשיכה העיקריים של הליסינג לעסקים.

סוגי הליסינג

בגדול קיימים שני סוגים. ליסינג מימוני – דומה באופיו להלוואה, בד"כ למשך 60 חודש. ליסינג תפעולי – בד"כ לתקופה קצרה יותר (36 חודש) כאשר התשלום החודשי הוא עבור שימוש, ולפעמים כולל גם שירותי אחזקה.

מהיכן הגיעו משקי הבית? אומנות הפיתוי

למשק הבית, היתרונות של הכרה במס והקלה על מסגרת האשראי אינם רלוונטיים. אז איך בכל זאת מפתים משפחות לחתום על עסקת ליסינג? כמובן, דרך הרגש. זה די פשוט. מכונית היא מוצר שמאד מתחבר לנו לרגש (להבדיל מטוסטר נגיד). אני מודה שגם אני מרגיש משהו כלפי המכונית שלי ואני משוכנע במאה אחוז שיש לה רגשות משלה. בבוקר אני שואל אותה לשלומה ונותן לה ליטוף קל לפני שאני מבקש בנימוס רשות להתניעה. חזרה לענייננו. בכלכלת המשפחה, כולנו יודעים, יעד כלכלי יכול להתגשם רק אם חסכנו אליו. בר מצווה, חתונה, חופשה בחו"ל, מכונית וכד'. כולם מתקיימים באמצעות חסכון שחסכנו לאותו יעד ספציפי. מכונית נמצאת בד"כ כיעד לטווח בינוני ובעדיפות בינונית. כל משפחה, יעדיה והעדפותיה. עובדה שהגיל הממוצע של כלי רכב בישראל בשנת 2016 היה 6.8 שנים, אפילו כשכוללים את כל רכבי הליסינג של המעסיקים, של הצבא ושאר ציי הרכב שלרוב גילם קטן בהרבה. מסתבר, עובדה סטטיסטית, שמכונית מודרנית יכולה לחיות לא מעט (במיוחד אם מלטפים אותה בבוקר ונותנים לה אהבה).

עד כאן הכל בסדר. אלא שיום אחד פלוני רואה בעיתון מודעה כזו:

 

רגע רגע רגע. 500 שח בחודש לרכב (כמעט) חדש? בלי לחסוך לפני כן? מממממממפתה! פלוני ממשיך לדפדף ובצד האחורי של העיתון רואה מודעה עוד יותר מפתה.

Jaguar Leasing

מה?? אני יכול לנסוע ביגואר?

חדשה? האא! אני כבר מדמיין את העיניים של השכן כאשר יראה אותי חונה את היגואר החדשה והכחולה שלי!

איך זה באמת עובד?

עסקת הליסינג (מימוני או תפעולי) מורכבת משלושה חלקים: תשלום מקדמה, תשלום חדשי קבוע ותשלום סכום משמעותי בסוף תקופה. מבחינה פיננסית טהורה (אם נשים בצד את האפשרות של שכירות הכוללת אחזקה שאינה באמת נחוצה) מדובר בהלוואה שנראית כמו הלוואת בלון. כלומר תשלום חודשי קבוע ותשלום גדול בסוף. יתכן אפילו שתנאי ההלוואה טובים. אלא מה, בסוף התקופה אינני חיייב להחזיר את יתרת ההלוואה אם אני מחזיר את הרכב. כלומר במקרה כזה שילמתי על שימוש, כלומר כאילו שכרתי את הרכב. אז רגע, ליסינג זו עסקה מימונית או שכירותית? גם וגם. לכן ליסינג נקרא גם שכר-מכר.

מה הבעיה בראיה כלכלית משפחתית?

הבעיה אינה כלכלית טהורה וזה מה שמעניין בה. הבעיה היא שמדובר במלכודת דבש בעלת מנגנון דו-ראשי. ראש אחד מפתה צרכנים שלא תכננו לרכוש רכב חדש (וממילא זה לא היה חלק מאסטרטגיית הכלכלה המשפחתית שלהם) להתפתות ולעבור לרכב חדש. גם אם אין מדובר ברכישה באמת, עצם ההתרגלות לנסוע ברכב חדש היא פיתוי ממכר. החצי השני של המלכודת קורה אחרי 3 שנים בערך. נציג חברת הליסינג מתקשר ואומר: "שלום פלוני, רציתי לשאול אותך אם אתה לא חושב שאתה טמבל? אתה נוסע על טרנטה בת שלוש כאשר אתה יכול להחזיר לי אותה מחר בבוקר ולעבור לרכב חדש לחלוטין בלי להגדיל את התשלום החדשי!" איש חברת הליסינג אינו טועה. יתרת התשלום שלי בסוף העסקה שווה בערך או קצת פחות לשווי הרכב המשומש. לכן זה נכון שאם אחזיר אותו ואזדכה על יתרת ההלוואה ועוד ישאר קצת עודף, אוכל לעבור לרכב חדש באותו תשלום חדשי. טריק נהדר שכנראה יחזור על עצמו כל 3 שנים. חברת הליסינג הרוויחה לקוח שווי שמשלם לה כל החיים והיא רק צריכה פעם בשלוש שנים להתקשר אליו ולרענן לו את הרכב.
עכשיו, האם באסטרטגית כלכלת המשפחה שלי באמת תכננתי להחליף רכב לרכב חדש כל 3 שנים? הרי ראינו שגיל הרכב הממוצע הוא 6.8 שנים. כנראה שלא, אלא שהתפתיתי. בטווח הארוך ההוצאה של המשפחה שלי על רכב תהיה יותר ממה שהיתה צריכה להיות וכל זאת בגלל שיקולים רגשיים. שוב, אני עושה הכללה, אבל הכוונה ברורה, נכון? במילים אחרות, האם הוצאתי כסף על משהו שאני לא באמת צריך ושמלחתחילה מעולם לא רציתי? כמה פעמים זה קורה לנו עוד בחיים הכלכליים בחברת השפע? דוכנים בקניון, טלמרקטינג, מבצע 1+1 בסופר וכן, גם ליסינג למכונית…

מי עוד מרוויח?

חוץ מחברת הליסינג או יבואן הרכב, המרוויחה הגדולה היא הממשלה שהכנסותיה ממיסים על רכב הפכו אותה למכורה להן. כתבתי על כך בפוסט אני רוצה מכונית והנושא גם עולה הרבה בהרצאות שלי. כמו כל התמכרות, גם סופה יגיע ב"קריז" משום שהכבישים הולכים ונסתמים והשפעת הפקקים על התוצר במשק מתחילה להיות מדאיגה. מתישהוא זה לא יוכל להמשך. זה קרוב.

לסיכום

אסטרטגיה כלכלית משפחתית ארוכת טווח היא השלד הכלכלי של המשפחה. ללא שלד יציב כל משב רוח יסיט אותנו מדרכנו וכך קורה להרבה משפחות כפי שראינו כאן תוך בחינת נושא הליסינג. כלכלת משפחה זה הרבה מעבר לכלכלה. זה עמידה ביעדים, דבקות במטרה, התמודדות מול פיתויים וריגושים העלולים לגרום נזק בטווח הארוך ועוד.

נסיעה טובה!  

כזו אני רוצה. בת עשרים ויפהפיה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.


 

שר האוצר וכלכלת המשפחה

בדרך כלל אינני כותב בבלוג ביקורת על מהלכי ממשלה. זה לא שאין לי, פשוט הבלוג מתמקד בכלכלת המשפחה ובמה שהאזרח יכול לעשות בעצמו למען כלכלתו. בנוסף, אין לי מספיק נפח אחסון לכמות הטקסט. לתפיסתי, ממשלה היא גוף גרוע כלכלית בגלל שהוא בנוי על יסודות פוליטיים שלפעמים הקשר בינם ובין תבונה ויעילות כלכלית חלש. בתפיסה זו, האזרח צריך לדאוג לכלכלתו לא בעזרת הממשלה אלא למרות הממשלה. עד כאן פוליטיקה.

אז למה אני הולך לספר על מהלכיו האחרונים של שר האוצר כחלון הקרויים תכנית נטו למשפחה ? משום שההתנהלות של מקבלי ההחלטות בעניינה מקבילה מאד להתנהלות לקויה של משפחות שפגשתי ולקבלת החלטות שגויות בכלכלת המשפחה. אסביר את ההקבלה ומה ניתן ללמוד ממנה:

"התוכנית מתבססת על נתוני הרבעון הראשון של שנת 2017 שהסתיים עם עודפי גביית מסים של 1.6 מיליארד שקלים וכן על תחזית הצמיחה המעודכנת של הכלכלן הראשי במשרד האוצר". במילים פשוטות, ההכנסות ברבעון האחרון היו גבוהות מהמתוכנן. האם ההכנסות גבוהות מההוצאות? לא. לממשלה גרעון (מינוס) של מעל 700 מיליארד שקל. כרבע מתקציב הממשלה הולך להחזר חובות. זה כשלעצמו אינו חריג עבור מדינה ולישראל אפילו גרעון נמוך בהשוואה להרבה מדינות אחרות ברמתה. עם זאת, הציבור יכול לטעות ולחשוב שלממשלה יש עודף כסף. למשפחה (להבדיל מממשלה) אסור שיהיה גרעון שוטף! נניח, שבחודש מסוים נכנסת משכורת גבוהה מהמצופה (קבלנו בונוס נגיד) אז מה נעשה? נשתמש במודל ארבעת השקלים שעליו בנינו את התקציב שלנו: שקל ראשון להחזר חובות, שקל שני להגנות וביטוחים, שקל שלישי לחסכון ליעדים ושקל רביעי לצריכה שוטפת. לפיכך, כל גידול בהכנסה (זמני או קבוע) צריך לעבור דרך המודל. התוצאה ברוב המשפחות היא שהעודף יופנה לטובת האצת החזר הלוואה או הגדלת החסכון ליעדים (למשל לגיל השלישי). יתכן שהעודף ישמש גם לצריכה שוטפת (נגיד חופשה משפחתית) אבל כהחלטה התואמת את המודל ואת האסטרטגיה הכלכלית המשפחתית.
"מדינת ישראל אומרת היום בקול צלול וברור לישראלים עובדים שהיא יודעת לתת ולא רק לקחת". כאן, כמי שחושב שהממשלה אינה גוף יעיל אני שמח על כל הפחתת מיסים אם כי הבחירה הספציפית תמוהה בעיני. כעקרון אני חושב שאחרי שאזרח שילם מס הכנסה ונשאר עם הכנסה פנויה צריך להניח לו לנפשו. שלמתי לכם, תעזבו אותי. בישראל, נטל המיסים העקיפים (על צריכה) הוא גבוה ומעצבן (זוכרים את המיסים המטורפים על הדלק ועל המכוניות?) ומשפיע מאד על יוקר המחיה. בנוסף, מכסים ומיסי יבוא מצמצמים תחרות ותורמים עוד יותר ליוקר המחיה. לכן טוב שהופחתו במקרה הסימלי הנ"ל וכן ירבו.

כחלון וביבי
שר האוצר והבוס

עם זאת, האם הפחתת מיסי קניה על טלפון סלולרי היא בעדיפות חברתית כלכלית עליונה? לא, להיפך. שדרוגיו התכופים של טלפון סלולרי הם משאבת הוצאות מיותרת למשפחה שרכישתה נובעת לרוב משיקולי רגש, תשוקה וכניעה לשיווק אגרסיבי יותר מאשר תועלת כלכלית. האם לא היה עדיף לטפל בהורדת מכסים על מוצרי מזון אשר מהווים נטל כלכלי יותר גבוה על רוב המשפחות? לדעתי כן, אבל שוב, זה בלוג כלכלי ולא פוליטי. שלמו מיסיםמשפחה צריכה לעצור מדי פעם ולחשוב על סדר העדיפויות הכלכלי שלה. החיים בחברת שפע וריבוי הרעש הצרכני לפעמים מסיטים אותנו מהחיים שאותם דמיינו לעצמנו ומהתאמתם לערכינו. יש דרך יותר יעילה למשפחה להקטין את נטל המס העקיף – לצרוך פחות מוצרי מותרות, במיוחד כאלה הממוסים בכבדות (מכוניות למשל).

יש לי עוד מה להגיד על ההטבות הניתנות כפונקציה של מספר הילדים אשר מפלות משפחות מעוטות או חסרות ילדים, אולם ברוח הפולניות השורה עלי אשמור אותם לפלטפורמות אחרות.

לסיכום, כרגיל, התעלמו מהרעש הפוליטי והתקשורתי, מיסים עוד יעלו וירדו. כלכלת המשפחה שלכם תלויה בכם ולא בממשלה. אל תצפו מהממשלה לכלום, בנו ותחזקו אסטרטגיה כלכלית ארוכת טווח שאינה תלויה בסיוע חיצוני. רק כך תבטיחו את עתידכם הכלכלי. מה דעתכם?

צפו: שר האוצר בראיון ישן על רפורמת הסלולר


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.